שבעה עשר ארגונים מציגים נתונים על החמרה דרמטית באפרטהייד ובכיבוש

כשהרע נהפך לרע יותר עלינו לשקול שוב את דרכי הפעולה שלנו. כזאת היא השנה ה–56 לכיבוש המסתיימת היום. בכל שנה, כל השנה, אנחנו מצביעים על העוול המתמשך, על האפרטהייד, על האלימות ועל הנישול, אך השנה האחרונה משקפת תהומות חדשות: אלימות מוגברת, סיפוח מואץ, גירוש, ומתקפה עלינו, ארגוני זכויות האדם.

בין גזירות חדשות למציאות כאוטית הבנו שאי אפשר עוד להמשיך בשגרת התיעוד והמאבק של כל ארגון, ושיש דחיפות לחבר את הנקודות ולבחון את מדיניות הממשלה בניתוח כוללני. 

פורסם בהארץ | 04.06 |  17 ארגונים 

לכן חברנו בפעם הראשונה, 17 מארגוני זכויות האדם המובילים בישראל, כדי להביא לפני הציבור בארץ ובחו"ל ניתוח אינטגרטיבי של המציאות העדכנית בשטחים, ולקרוא בקול אחד לפעולה תכף ומיד. מול הכיבוש והאפרטהייד הפוגעים בכל תחומי החיים של הפלסטינים יש לכל ארגון דגש מקצועי ייחודי. יחד העבודה שלנו מחברת בין מבט משפטי לגיאופוליטי, בין מאבק על בריאות ועל אדמות ובין ליווי בשטח לסִנגוּר בינלאומי. לארגונים ניסיון מצטבר של יותר מ–300 שנות מאבק בכיבוש ותיעוד פגיעתו הקשה בזכויות ובחיי אדם. יחד אנחנו מובילים יותר מ–200 עובדים היוצאים לשטח, משרטטים מפות, מראיינים, גובים עדויות, מצלמים, נותנים טיפול רפואי, מספקים סיוע משפטי וכותבים ועורכים הכל כדי שיגיע לכל מי שמוכן לשמוע.

העבודה המצטברת מובילה אותנו למסקנה חד־משמעית: אנחנו עדים להחמרה דרמטית. בדו"ח המשותף היוצא היום התמקדנו בארבעה עניינים דחופים ביותר.

מהלכי הסיפוח הואצו. השנה סימנה את המעבר מסיפוח דה־פקטו שישראל מקדמת בשנות הכיבוש לתהליך של סיפוח מלא. הממשלה אמנם נמנעת מהצהרות כוללניות על סיפוח השטחים, אך העברת הסמכויות האזרחיות לידי בצלאל סמוטריץ' בתפקידו כשר במשרד הביטחון הציבה בפועל גורם אזרחי המושל בגדה המערבית. מהלך זה ותהליכי חקיקה נוספים מעגנים ביורוקרטית את הרחבת השליטה בשטחים רק לאזרחים ישראלים (הפלסטינים עדיין נתונים במשטר צבאי), ומשמעותם האצת הסיפוח המלא.

בתוך כך בידול בין עזה לגדה ולירושלים, ובתוך כך ריסוק המוסדות והחברה האזרחית, מחלק את החברה הפלסטינית לחתיכות קטנות הניתנות לשליטה וניהול. הצהרת הממשלה שמטרתה להכפיל את מספר המתנחלים בגדה באה מיד לידי ביטוי בתכנון, בבנייה ובהעברת תקציבים. השקעות ענק באמצעות משרד ההתיישבות והמשימות הלאומיות, ייעוד רבע מתקציב משרד התחבורה לתשתיות בשטחים, קידום פרויקטים גדולים למגורים בעשרות התנחלויות וסלילת כבישים ("כביש הטבעת המזרחי" ובנייה באזור E1 במיוחד) — כולם מראים שמה שנחשב שנים ל"סיפוח זוחל" למד ללכת, ומהר.

צעדי הגירוש והעקירה הוגברו. כשמטרת הכיבוש היא לספח מקסימום קרקע ולצמצם למינימום את האוכלוסייה הפלסטינית, התמונה המשלימה לסיפוח היא גירוש. מאמצי הגירוש רוכזו בשנה האחרונה במזרח ירושלים ובשטחי C. בירושלים מניעת זכויות תכנון ובנייה, הריסת בתים והליך "הסדר המקרקעין" בעיר משמשים לנישול ולדחיקה של התושבים הפלסטינים ומעמידים אותם לפני סיכון מוגבר לשלילת מעמד התושבות שלהם ולגירושם מן העיר. באזור C ההכרזה שחצי מרחב הוא שטח צבאי סגור אינה מאפשרת תנועה, חקלאות או רעייה, וכך פלסטינים מורחקים מאדמותיהם.

בייחוד צריך לציין את פעולות הגירוש נגד קהילות מסאפר יטא, שהוכשרו השנה בבג"ץ, וצעדים דרקוניים המופעלים נגדן בניסיון לגרש יותר מאלף נפש. המניעה המוחלטת של זכויות תכנון לפלסטינים בשטחי C מציבה בתים באיום של הריסה וקהילות בסכנת גירוש, כדוגמת חאן אל־אחמר. מלבד זאת, מעשים מתוכננים וממוסדים של אלימות מתנחלים בגיבוי כוחות הביטחון נעשו שכיחים והרסניים יותר. אלימות המתנחלים היא כלי אפקטיבי לדחיקת קהילות פלסטינים מאדמותיהן ולטיהור אתני של שטחים נרחבים באזור C, כדוגמת קהילת עין סאמיה. מהלכים אלו נארזים במעטפת כביכול היסטורית של מאבק על "ארץ האבות", ובכלל זה שימוש באתרים ובגנים לאומיים להפקעת נרטיב ואדמות.

אלימות כוחות הביטחון כלפי פלסטינים התעצמה. מספר ההרוגים הפלסטינים בגדה הגיע לשיא מאז האינתיפאדה השנייה, והצבא מודה שכמחציתם לא היו חמושים וכרבע מהם ילדים. פלישות לבתים בלילה ומעצרים אלימים של ילדים, מספר שיא של עצורים מינהליים ב–20 השנים האחרונות, עינויים בחקירות השב"כ ופגיעה בזכויות אסירים הם סימן לאלימות גוברת ב"מערכת הענישה" כלפי פלסטינים.

בעזה האלימות היא השפה היחידה. התקפות מן האוויר הורגות ביודעין ילדים ותושבים, ומצור פוגע בכל היבטי החיים וגובה מחיר דמים במשבר הומניטרי ובהגבלת תנועה לחולים. כל זאת בשעה שכוחות הביטחון נהנים מחסינות דה־פקטו מפני החוק; פחות מאחוז אחד מתלונות נגד חיילים על אלימות מגיעות לכתב אישום, ולא הוגש אפילו כתב אישום אחד בעקבות 1,400 תלונות על אלימות השב"כ, שהוגשו ב–20 השנים האחרונות.

עליית מדרגה בהתקפה על ארגוני זכויות האדם. כדי לקדם את העוולות האלה בלא מתן דין וחשבון הממשלה פועלת להשתיק את קהילת זכויות האדם הפלסטינית והישראלית. עמיתינו בארגוני זכויות האדם הפלסטיניים הוגדרו תומכי טרור בפי שר הביטחון הקודם בני גנץ; מדינת ישראל לא הצליחה לספק הוכחות משכנעות לטענה זו, ולאחר בדיקה מקיפה מדינות האיחוד האירופי דחו אותה. אף על פי כן להגדרה זו עדיין יש השלכות קשות שכן משרדיהם ועובדיהם נתונים למתקפה מתמדת, ויכולתם לבצע את ייעודם נפגעה מאוד.

כארגונים ישראליים, אם בעבר חזינו במסעות הכפשה ובניסיונות של דה־לגיטימציה שיועדו לפגוע בפעילותנו, השנה מסתמנת עליית מדרגה בניסיונות להצר את צעדינו באמצעים חוקיים. הליכי חקיקה בשלבים שונים מכוונים להגבלת יכולתנו לגייס משאבים להמשך עבודתנו ולהגבלת הכלים שנוכל להשתמש בהם לשמירת זכויות האדם של פלסטינים תחת הכיבוש.

חלקים גדולים יותר בציבור מבינים כיום שההפיכה המשטרית נועדה לשרת את מדיניות הנישול והסיפוח ושמאבק לדמוקרטיה ולשוויון מוכרח לשלב כוחות וקהילות בארץ ובחו"ל. הצלחת המאבק המשותף של כל ארגוני החברה האזרחית לעצירת חוקי המיסוי האנטי־דמוקרטיים מלמדת, שכשאנחנו עובדים יחד אנחנו יכולים לכוח הדורסני של הימין.

אנחנו מאחדים כוחות כי המצב מחייב מאבק משותף, עד שתתקיים הדרישה לשוויון זכויות מלא. ההיסטוריה מלמדת שהשתקה איננה אפשרית, בייחוד לא לאורך זמן, ולצד התגברות האלימות, הסיפוח, הגירוש והרדיפה תהיה פה לעולם קהילה, ההולכת וגדלה, שתוסיף לדרוש את סיום העוול הנורא של הכיבוש ושל האפרטהייד, ויפה שעה אחת קודם.

מנכ"לית "עיר עמים" יהודית אופנהיימר; מנכ"ל "עמק שווה" אלון ארד; מנכ"ל "תורת צדק" אריק אשרמן; מנכ"לית "זזים — קהילה פועלת" רלוקה גנאה; מנכ"ל "קול רבני לזכויות אדם" אבי דבוש; מנכ"ליות "במקום — מתכננים למען זכויות תכנון" קוני הקברט ואפרת כהן־בר; מנכ"לית "גישה — מרכז לשמירה על הזכות לנוע" תניה הרי; מנכ"לי "שוברים שתיקה" יעל לוטן ואבנר גבריהו; מנכ"לית "המוקד להגנת הפרט" ג׳סיקה מונטל; מנכ"ל "הקרן למגיני זכויות אדם" עמרי מצר; מנכ"לי "לוחמים לשלום" ראנה סלמאן ויונתן גר; מנכ"ל "שלום עכשיו" ליאור עמיחי; מנכ"לית "יש דין" זיו שטהל; מנכ"לית "הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל" טל שטיינר; מנכ"ל "רופאים לזכויות אדם" גיא שלו; מנכ"לית "הורים נגד מעצרי ילדים" מוריה שלומות